טארוט ואבל: דרך עדינה לשהות עם האובדן ולזכור

אם אדם אהוב הלך לעולמו, או שאובדן מסוג אחר רוקן חלק מהחיים, אנחנו משתתפים בצער. אין צורך לקרוא את הדברים כאן לפי הסדר, וגם לא עד הסוף. אפשר לקחת רק את מה שעוזר.

הנה תשובה כנה לשאלה שאולי הובילה לכאן. טארוט יכול ללוות בעדינות בזמן אבל, אך לא בדרך שמראים בסרטים. הוא לא יכול ליצור קשר עם מי שאיבדנו, להעביר מסרים ממנו או לומר מתי הכאב יוקל. מה שהוא כן יכול לעשות קטן יותר, ובשביל חלק מהאנשים עדיין יש לזה ערך. קלף נותן לתחושה תמונה שאפשר לעמוד מולה. כמה דקות עם התמונה הזאת יכולות להפוך לדרך לזכור, בכוונה, במקום שקט שבחרנו בעצמנו.

מה קלף יכול להכיל, ומה לא

כשהאובדן טרי, קשה לפעמים למצוא מילים למשהו. תמונה מהטארוט יכולה להשאיל כמה מהן. מביטים בדמות שרכונה מעל גביעים שנשפכו וחושבים: כן, זה. אף אחד לא צריך להסביר לנו את זה, ואנחנו לא צריכים להסביר את זה לאף אחד.

כדאי לומר בבירור מה הגבולות, כי האבל מעורר בכולנו רצון לתשובות. כששולפים קלפים כדי לשאול אם האדם האהוב מצא מנוחה, אם הוא סולח לנו או מה היה אומר עכשיו, מה שחוזר הוא תמיד המחשבות שלנו, בצורה אחרת. המחשבות האלה יכולות להיות אוהבות ונבונות. הן עדיין שלנו. אם שמים לב ששולפים שוב ושוב, בתקווה שהקלף הבא יאמר סוף סוף את הדבר, זה סימן להניח את החפיסה להיום. אנחנו מסבירים למה במאמר האם טארוט יכול לחזות את העתיד?

קלפים שפוגשים לא פעם את האבל

כל קלף יכול לעלות בזמן אבל, וכל קלף אפשר לקרוא בעדינות. אלה כמה מהקלפים שאנשים מתאבלים מוצאים את עצמם מביטים בהם זמן רב. התיאורים מבוססים על התמונות של ריידר-וייט-סמית׳.

חמישה גביעים: מה שנשפך, ומה שעדיין עומד

דמות בגלימה שחורה וארוכה עומדת בראש מורכן מעל שלושה גביעים שמוטלים על צידם. מאחוריה, מחוץ לשדה הראייה שלה, שני גביעים עדיין עומדים זקופים. רחוק יותר, מעבר לנהר, מבצר קטן מחכה בקצה גשר. א. א. וייט, שכתב את המדריך לחפיסה הזאת, סיכם את הקלף במשפט אחד:

זהו קלף של אובדן, אך משהו נותר; שלושה נלקחו, אך שניים נשארו.

בזמן אבל, חשוב לשים לב גם למה שהקלף לא עושה. הוא לא אומר לדמות להסתובב. שני הגביעים העומדים יחכו שם בכל רגע שבו יהיה כוח להביט בהם, מחר או בעוד שנה. לעמוד מול הגביעים שנשפכו כמה זמן שצריך הוא חלק מהתמונה, ולא טעות בתוכה. עוד על הקלף אפשר לקרוא בדף המלא של חמישה גביעים.

שלוש חרבות: התמונה הפשוטה של כאב הלב

לב אדום, שלוש חרבות נעוצות בו, וגשם יורד מעננים אפורים. וייט חשב שהמשמעות כאן "פשוטה וברורה מדי" כדי שיהיה בה צורך ברשימה, ורוב מי שמתאבלים יסכימו איתו. הקלף שלוש חרבות לא מייפה דבר. החסד שבו הוא שהוא לא מעמיד פנים. לפעמים יש הקלה בכך שפוגשים אותנו בדיוק במקום שכואב.

שישה גביעים: גן הזיכרונות

שני ילדים עומדים בגן ישן, והגביעים ביניהם מלאים פרחים לבנים. אחד הילדים מגיש גביע לשני. וייט ראה בו קלף של העבר ושל זיכרונות. בזמן אבל, הקלף שישה גביעים יכול להיות הזמנה לזכור בכוונה: מטבח, שיר ברדיו בזמן נסיעה, הדרך המיוחדת שבה נאמר השם שלנו. הוא מכבד אושר שהגיע מן העבר, בלי לדרוש שיחזור.

המוות: שינוי שלא ביקשנו

לשלוף את המוות זמן קצר אחרי מוות אמיתי יכול להרגיש אכזרי. כדי לומר זאת בפשטות: הקלף לא מבשר על אובדן נוסף, ואין בו שום דבר על בריאותו של מישהו. רוב הקוראות והקוראים רואים בו סוף של פרק. בזמן אבל, ייתכן שהוא פשוט נותן שם למה שכבר ידוע: שהחיים בצד הזה של האובדן השתנו. בתמונה, שמש זורחת במרחק בין שני מגדלים, ועל הדגל של הרוכב יש ורד לבן. עוד על הקלף הזה אפשר לקרוא במאמר שלנו על קלף המוות.

עשר חרבות: נקודת השפל

דמות שוכבת על פניה תחת עשר חרבות ותחת שמיים שחורים, ובכל זאת לאורך האופק נמתחת רצועה של אור צהוב. יש ימים באבל שבהם מרגישים כמו הקלף הזה: מוטלים ארצה, ואין מה לעשות מלבד לשכב בלי לזוז. וייט הוסיף ש"אין זה דווקא קלף של מוות אלים". הקלף עשר חרבות לא מבקש לקום לפני שאפשר. כתבנו עליו גם מסה ארוכה יותר.

הכוכב: תקווה שלא מוחקת דבר

מתחת לכוכב גדול אחד ולשבעה כוכבים קטנים, דמות כורעת ליד מים שקטים ומוזגת משני כדים, אחד אל האדמה ואחד אל המים. את הכוכב קוראים לא פעם כקלף של תקווה, אך זו תקווה שקטה. שום דבר בתמונה לא תוקן, ואף אחד לא מריע. מישהו מטפל בדברים אחרי לילה ארוך. בזמן אבל, הכוכב יכול לסמל הקלה קטנה: בוקר שמרגיש קצת פחות כבד, זיכרון שמעלה חיוך לפני שהוא מעלה דמעות. אין פירוש הדבר שהאבל הסתיים, או שהוא צריך להסתיים.

שלושה תרגולים שקטים לזכור

אף אחד מהם לא דורש קריאה מלאה: קלף אחד, מחברת וכמה דקות בלי למהר. אפשר לדלג על כל מה שמרגיש היום יותר מדי.

מכתב לאדם שאיבדנו. לשלוף קלף אחד ולתת לו להציע משפט ראשון, ואז להמשיך לכתוב אל מי שאיבדנו: מה הלוואי שהיינו אומרים, מה קרה מאז, מה חסר. הקלף הוא רק דרך להתחיל. אין צורך לשלוח דבר, ואף אחד לא צריך לקרוא. אם קל יותר לכתוב לעצמנו, בדף מכתב לעצמי יש מבנה עדין לכך.

קריאה ליום השנה. ימי הולדת, יום האובדן וחגים יכולים להגיע כבדים. ביום כזה אפשר לפרוש שלושה קלפים עם שאלות פשוטות: מה נשאר לי מהאדם הזה? מה היום הזה צריך ממני? מה יהיה דבר טוב לעשות בשביל עצמי הערב? לקרוא אותם לאט, ואז לסגור את החפיסה ולעשות את הדבר הטוב הזה, גם אם הוא רק ארוחה חמה או הליכה מוקדמת לישון.

לאבל יש קצב משלו

אפשר לשמוע שהאבל עובר בשלבים, או שהוא אמור להקל אחרי מספר מסוים של חודשים. אנשים רבים מגלים שהאבל שלהם לא הולך לפי שום סדר. הוא יכול להרגיש קל יותר במשך שבועות, ואז לחזור במלוא עוצמתו ביום שלישי רגיל לגמרי. זו לא נסיגה. שום קלף לא יכול לומר כמה זמן זה ייקח, ואין פרק זמן שאחריו אמורים כבר להתגבר על מי שאהבנו.

אם קוראים בטארוט בתקופה של אובדן, אפשר לנהל יומן טארוט קצר ולחזור אליו בעוד כמה חודשים, לא כדי למדוד התקדמות, אלא כדי לראות כמה כבר נשאנו. באפליקציית אמברלון, לונה יכולה לשמור את הקריאות האלה ביומן פרטי. מחברת נייר עובדת לא פחות טוב.

כשהאבל כבד מכדי לשאת לבד

האבל יכול להיות מוחץ, והצורך בעזרה איתו אינו כישלון. אם במשך תקופות ארוכות קשה לישון או לאכול, אם עוברים ימים בלי יכולת לתפקד, או אם התחילו לעלות מחשבות על כך שלא רוצים לחיות, בבקשה לדבר עם אדם. זה חשוב הרבה יותר מכל קלף. אדם קרוב, מישהו מהמשפחה, רופא או רופאה, או איש או אשת מקצוע בליווי אבל, כל אלה יכולים להיות נקודת התחלה. בער״ן, עזרה ראשונה נפשית, עונים בטלפון 1201. בדף הבטיחות שלנו יש מקומות נוספים לתמיכה, וFind A Helpline יכול לעזור למצוא תמיכה חינמית וחסויה בארצות רבות אחרות. אם יש סכנה שהמחשבות האלה יהפכו למעשה, בבקשה להתקשר עכשיו למספר החירום המקומי: בישראל, למד״א בטלפון 101 או למשטרה בטלפון 100.

אור קטן לסיום

הקלפים לא יגידו לאן הלך האדם האהוב, או מתי זה יכאב פחות. הם יכולים לתת עשר דקות של שקט מול תמונה, זיכרון שנכתב על דף, וסיבה להגות שוב את השם האהוב. בימים הקשים ביותר, ייתכן שזה כל מה שקריאה צריכה להיות. אם היום הוא אחד מהם, אפשר לבקר בקלף ליום קשה, ואחר כך לתת לעצמנו לנוח.