חמישה גביעים וחרטה: להביט במה שעדיין עומד

רבים מאיתנו מכירים את ההקרנה החוזרת. היא מתחילה במשהו קטן: שיר, שם של רחוב, תמונה שצצה פתאום בטלפון. ואז הסצנה הישנה רצה שוב. הדבר שאמרנו, או שלא אמרנו. ההצעה שדחינו, השיחה שהתכוונו להחזיר, השנה שהלכה על הדבר הלא נכון. אנחנו יודעים איך זה נגמר, כי זה תמיד נגמר באותה צורה, ובכל זאת צופים עד הסוף.

לחרטה יש דרך לגרום לרגע אחד למלא את כל המסך. ובטארוט יש קלף בדיוק לסוג הזה של מבט.

מה הקלף מראה

בקלף חמישה גביעים בחפיסת ריידר-וייט-סמית' משנת 1909 עומדת דמות עטופה בגלימה שחורה וארוכה, ראשה מורכן. לרגליה שלושה גביעים מוטלים על צידם, ומה שהיה בהם נשפך על האדמה. מאחורי הדמות שני גביעים עדיין עומדים זקופים, בלי שאיש נגע בהם. רחוק יותר נהר חוצה את הקלף, גשר עובר מעליו, ובגדה השנייה עומד בית קטן או מבצר. השמיים אפורים, חיוורים ושטוחים.

א. א. וייט תיאר את הסצנה בפשטות:

מה שהופך את הקלף לעדין כל כך הוא ששום דבר בו אינו מוגזם. אין סערה, אין להב, אין חורבות. רק אדם, אובדן, והדברים שהדמות לא רואה בגלל הכיוון שאליו היא פונה.

איך חרטה מצמצמת את המבט

כדאי להתבונן בגלימה. היא מכסה את הדמות כמעט לגמרי, יורדת מהראש ועד הקרקע, ופועלת קצת כמו כיסויי העיניים הצדדיים של סוס רתום. כשהראש מורכן והגלימה צמודה, נשאר מקום למראה אחד בלבד: הגביעים שנשפכו.

זה קרוב מאוד לאופן שבו חרטה פועלת. היא אינה סתם עצב על העבר. זה עצב שמביט דרך עדשה צרה, נעוץ במקום האחד שבו הדברים השתבשו, ובגרסה של עצמנו שהייתה יכולה לבחור אחרת. שני הגביעים העומדים נמצאים במרחק צעד או שניים בלבד. הגשר ממש שם. אבל מתוך הגלימה, שום דבר מזה לא נכנס לתמונה.

שווה לקרוא לאט את מה שכתב וייט על משמעות הקלף. הוא כינה אותו קלף של אובדן, ואז הוסיף צירוף שנשמע כאילו נכתב בשביל חרטה: משהו שניתן או הועבר הלאה, "אך לא בהתאם לציפיות". הרבה ממה שאנחנו מתחרטים עליו הוא בדיוק זה. לא אסון, אלא פער בין מה שקיווינו שיקרה לבין מה שקרה. קריירה שפנתה הצידה. חברות שהלכה והידלדלה. הורה שהבנו מאוחר מדי.

הגן שמאחור

הקלף הבא בסדרה, שישה גביעים, גם הוא מביט לאחור, אבל במצב רוח אחר. וייט תיאר אותו בפשטות: "ילדים בגן ישן, וגביעיהם מלאים פרחים." זה העבר כמקום של מתיקות, בעוד שחמישה גביעים מראה את העבר כמקום של אובדן.

חרטה וזיכרון אוהב הם קרובי משפחה. שניהם מסתובבים אל מה שכבר קרה. כדאי לשים לב את מי מהם אנחנו פוקדים בערב מסוים, כי כל אחד מהם מבקש מאיתנו דבר אחר. בזיכרון אפשר להחזיק וליהנות ממנו. החרטה נוטה לדרוש פסק דין, שוב ושוב, בתיק שנסגר מזמן.

להסתובב, לאט

שום דבר בקלף חמישה גביעים לא מכריח את הדמות להסתובב. הגביעים שמאחור לא זוהרים ולא קוראים לה. הם פשוט שם, סבלניים, כמו שיהיו גם מחר וגם בחודש הבא. וזה חשוב. יש חרטות שצריכות מבט ארוך לפני שמשהו אחר בכלל אפשרי, ואבל על טעות אמיתית אינו דבר שקוטעים במילה עליזה.

אם האובדן הוא מוות ולא בחירה, כתבנו על אותו קלף בטארוט ואבל, מאמר שנשאר עם האבל ועם הזיכרון כל זמן שהם צריכים.

כשההסתובבות כן מגיעה, היא בדרך כלל קטנה ממה שמצפים. לא מהפך דרמטי בלב. יותר כמו להעביר את משקל הגוף מרגל אחת לשנייה, עד ששפת אחד הגביעים העומדים נכנסת לשדה הראייה. ואז הנהר. ואז הגשר, שלא מבקש שנחצה אותו היום, רק מראה שיש דרך הביתה.

יום הדין, הקלף הגדול של חשבון הנפש, מצייר משהו דומה בקנה מידה רחב יותר. מלאך תוקע בחצוצרה, ואנשים קמים בזרועות פתוחות. קל לקרוא את הקלף הזה כקשה, כגזר דין סופי. קוראות וקוראים רבים רואים בו את ההפך: קריאה להביט בכנות בעבר, ואז להפסיק לגזור על עצמנו עונש בגללו.

שלושה דברים קטנים לשבוע הזה

לספור את שני הגביעים. פעם אחת השבוע, כשההקרנה החוזרת מתחילה, לתת שם לדבר אחד שהטעות הישנה לא לקחה. מיומנות ששמרנו. אדם שעדיין כאן. לקח שאנחנו נושאים היום בלי לחשוב עליו בכלל. לומר את זה בקול, אם אפשר. זה לא ימחק את השלושה, וגם אין בזה צורך.

לחפש תיקון, או פרידה. בחלק מהחרטות עוד נשארה דלת קטנה פתוחה: הודעה למישהו שאבד איתו הקשר, התנצלות שמאחרת אבל לא מאחרת מדי, קורס שעוד אפשר להירשם אליו. אחרות נסגרו לגמרי. בשבילן, פרידה שקטה יכולה לעשות את מה שתיקון היה עושה: הליכה, נר דולק, או משפט שנאמר אל החדר הריק.

לשנות את המקום שבו עומדים. כששמים לב שכבר שעה מביטים הצידה באותה סצנה, להזיז את הגוף. לצאת החוצה, לעבור לחדר אחר, לחצות רחוב של ממש. זה נשמע פשוט מדי, ולפעמים זה באמת פשוט מדי, אבל הקלף מרמז שהמראה משתנה לפי המקום שבו עומדים, והגוף יכול להוביל את הראש לשם.

אם החרטה גדלה למשהו כבד יותר, לתחושה שלא מגיע לנו להיות כאן או שאי אפשר לתקן שום דבר לעולם, בבקשה לדבר עם מישהו עוד היום. בדף הבטיחות שלנו אפשר למצוא קו סיוע חינמי לכל מדינה.

מה שנותר

קלף חמישה גביעים אינו קלף על להתגבר. הוא קלף על הצורה של אובדן, שלושה על האדמה ושניים שעדיין עומדים, ועל גשר שמחכה בלי להאיץ באף אחד. אם רוצים ליווי להמשך הדרך, המסה שלנו על השוטה ועל התחלה מחדש ממשיכה מהמקום שבו הקלף הזה עוצר.

מותר להתאבל על מה שנשפך. וכשמוכנים, מתי שזה יהיה, אפשר להסתובב ולגלות שלא הכול נשפך החוצה.