שני גביעים, אהבה ומפגש אמיתי

רובנו מכירים שני סוגים של שיחה. בראשונה, אומרים משהו שחשוב לנו, ורואים שמולנו רק מחכים שנסיים כדי להתחיל לדבר. מהנהנים במקומות הנכונים. המבט נודד אל המסך. אנחנו מקצרים את המשפט, ומה שרצינו לומר נשאר במקומו.

בשנייה, מישהו שואל אותנו עוד שאלה. לא את השאלה המנומסת הראשונה, אלא את זו שאחריה, זו שמראה שהתשובה שלנו באמת נשמעה. מחכים לנו בזמן שאנחנו מחפשים את המילים. ואחר כך, לזמן מה, משהו בנו קל יותר, כאילו דבר שנשאנו לבד הונח סוף סוף בין שני אנשים.

בטארוט יש קלף בשביל השיחה השנייה. קוראים לו שני גביעים.

שני אנשים, שני גביעים

בקלף של חפיסת ריידר-וייט-סמית׳ משנת 1909, שני צעירים עומדים זה מול זה, וכל אחד מחזיק גביע. הם קרובים מספיק כדי לגעת, ואחד מהם מושיט יד פנויה אל השני. אף גביע אינו מורם גבוה יותר מהאחר. איש אינו כורע ואיש אינו מתנשא. הם נפגשים באותו גובה, על אותה אדמה, ומביטים זה בזה ולא בגביעים.

ביניהם ומעליהם עולה סימן מוזר ויפה: מטה ששני נחשים כרוכים סביבו, זוג כנפיים רחבות סמוך לראשו, וראש אריה בין הכנפיים. וייט מתאר אותו כך:

עלם ועלמה נודרים זה לזה, ומעל גביעיהם מתנשא הקדוקאוס של הרמס, ובין כנפיו הגדולות נראה ראש אריה. זהו גלגול של סימן המצוי בכמה דוגמאות עתיקות של הקלף הזה.

באותה מילה, נודרים, הוא משתמש גם לקלף הבא בסדרה, שבו שלוש חברות רוקדות בגן וגביעיהן מורמים. הקלף ההוא הוא חגיגה בחברותא. הקלף הזה שקט יותר. שני אנשים, פנים אל פנים, מגישים משהו שרק שניהם יכולים להחזיק.

הסימן שביניהם

וייט קורא למטה הקדוקאוס של הרמס. במיתולוגיה היוונית הרמס היה השליח, מי שנשא מילים אל מעבר למרחקים, ויש משהו הולם בהצבתו בין שני אנשים. כל מפגש אמיתי הוא מסר שעובר מעל פער. משהו יוצא מלב אחד ומגיע, שלם פחות או יותר, אל לב אחר.

כדאי להתבונן במבנה של הסמל. שני נחשים מתפתלים סביב מטה אחד, ולא הופכים לנחש אחד. שני חיים יכולים להיכרך סביב דבר משותף, חברות, בית, שיחה ארוכה, ועדיין להישאר שניים. מעליהם, האריה מכניס חום לתמונה עדינה. קוראים רבים רואים באריה תשוקה ובנחשים ריפוי, ובסימן כולו את החיבור ביניהם: חום שאינו שורף את מי שהוא נוגע בהם.

רשימת המשמעויות שווייט נותן לקלף נפתחת במילים "אהבה, תשוקה, חברות, קרבה, איחוד, הרמוניה, אהדה". החברות נמצאת שם, ממש לצד האהבה. שני גביעים מעולם לא היה שייך רק לרומנטיקה. הוא שייך לכל קשר שבו שני אנשים נוכחים במידה שווה.

את הרשימה הוא חותם בצירוף מסתורי, שלדבריו מובא בנפרד מכל ניבוי עתידות: "אותה תשוקה שאינה בטבע, אך בה הטבע מתקדש". הקוראים חלוקים בשאלה למה התכוון. דרך עדינה אחת לשמוע את המילים היא כגעגוע שמתחת לרצון הרגיל: לא רק שיחבבו אותנו או ירצו בנו, אלא שיכירו אותנו באמת.

הדדיות אינה זהות

מה שנותן לקלף את היציבות שלו הוא שכל אחד מהשניים מחזיק גביע משלו. אף אחד מהם אינו מוזג אל השני. אף אחד אינו כלי ריק שמחכה שימלאו אותו. המפגש קורה כי שניהם מגיעים עם משהו.

כדאי לשמור את התמונה הזאת קרוב כשקשר מרגיש לא מאוזן. מפגש אמיתי אין פירושו שמסכימים איתנו, או מצילים אותנו, או משלימים אותנו. פירושו שמה שאנחנו מביאים מתקבל, ושאנחנו מקבלים את מה שהצד השני מביא. הקשבה, במבט הזה, היא דרך להחזיק את הגביע שלנו בשקט בזמן שמישהו אחר מגיש את שלו.

עוזר להניח את הקלף לצד האוהבים. שם, דמות גדולה ומכונפת מרחפת מעל בני הזוג ומברכת אותם מלמעלה. בשני גביעים אין איש מעליהם, רק סימן שעולה מן המרחב שביניהם. כל מה שקורה כאן תלוי בשני האנשים, ובבחירה היומיומית הקטנה לפנות זה אל זה.

מה שאף קלף לא יכול לומר

אנשים רבים שולפים את הקלף הזה כשמישהו מסוים עולה במחשבותיהם, בתקווה שפירושו שגם האדם הזה מרגיש כך. זו תקווה רכה, והקלף אינו יכול לענות עליה. שום תמונה על פיסת קרטון אינה יכולה לראות לתוך ליבו של אדם אחר, ואמברלון לעולם לא תעמיד פנים שכן.

מה ששני גביעים יכול להראות הוא הצד שלנו במפגש: סוג הקשר שאנחנו כמהים אליו, וסוג הקשר שאנחנו מסוגלים להציע. אם הקלף חוזר ומופיע בזמן שאדם אחד לא יוצא מהראש, ייתכן שהוא פשוט מראה עד כמה אנחנו רוצים שיפגשו אותנו באמת. את זה שווה לדעת, גם כשזה כואב. שאלה עדינה יותר מ"האם אוהבים אותי?" יכולה להיות "איזה מפגש חסר לי, והאם הוא יכול להגיע גם ממני?" יש עוד שאלות אהבה עדינות לטארוט ברוח הזאת.

שלושה דברים קטנים לשבוע הזה

לשים לב איך יוצאים משיחה. השבוע, אחרי שיחות, לשים לב אם יוצאים מהן עם תחושה שאנחנו יותר עצמנו, או קצת פחות. אין צורך לשפוט אף אחד בגלל זה. רק לשים לב מאיפה יוצאים קלים יותר.

לשאול את השאלה השנייה. פעם אחת, עם מישהו יקר לנו, לשאול את השאלה שבאה אחרי השאלה המנומסת. ואז לחכות בהפוגה, בזמן שמחפשים את המילים. לתת לשתיקה להיות חלק מההקשבה, ולא משהו שצריך למלא.

להושיט את הגביע שלנו. מפגש צריך שני גביעים. אם בדרך כלל התפקיד שלנו הוא להיות העוגן, האוזן הקשבת, הכתף שאחרים נשענים עליה, לספר לאדם אחד דבר אמיתי אחד על מה שעובר עלינו. זה יכול להיות דבר קטן. העיקר הוא לתת למישהו לקבל גם אותנו.

גביעים שעדיין מלאים

עוד מבט אחד בתמונה. שני האנשים עדיין לא שתו. הקלף מחזיק את הרגע שלפני: גביעים מלאים, פנים שפונות אלה אל אלה, יד מושטת. שום דבר עוד לא הובטח לגבי מה שיבוא אחר כך.

אולי זה הדבר הכן ביותר בקלף. איש אינו יכול לגרום לגביע השני להופיע. אפשר רק להושיט את שלנו, ולשים לב, בהכרת תודה, מי מושיט אלינו את שלו.

מפגש אמיתי אינו משלים אותנו. הוא שני אנשים שלמים, שכל אחד מהם מביא את מה שיש לו, ונפגשים באותו גובה.

אפשר לקרוא את המשמעות המלאה של שני גביעים, או, אם הקשר שעל הלב הוא חברות, להתעכב קצת עם שלושה גביעים.