מלכת הגביעים והרוך

אדם קרוב מתקשר עם חדשות קשות. מקשיבים שעה שלמה, אומרים מה שאפשר, ומנתקים. ואז הערב מקבל צורה משונה. מכינים ארוחת ערב, והדאגה שלו עומדת איתנו במטבח. הולכים לישון, והיא נשכבת לצדנו. בעצם לא קרה לנו כלום, ובכל זאת אנחנו נושאים משהו כבד שלא הרמנו בכוונה.

רבים מאיתנו מכירים את התחושה הזאת גם מכיוון אחר: אנשים שאת העצב שלהם אנחנו חשים ברגע שהם נכנסים לחדר, מצבי רוח שעוברים אלינו כמו מזג אוויר. רוך כלפי אחרים הוא מתנה. הוא יכול להיות גם משא לא קל.

יש בטארוט קלף לאנשים שמרגישים כל כך הרבה. זו מלכת הגביעים.

המלכה על שפת המים

בעיצוב ריידר-וייט-סמית׳ משנת 1909, מלכה יושבת על כס אבן ממש על קו החוף. הים קרוב כל כך שהוא מגיע כמעט עד רגליה, והאדמה שמאחוריה שקטה. רוחות מים קטנות, דמויות ילדים שובבות, מגולפות בכס סביבה, כאילו הים טיפס מתוך הגלים כדי לשמור לה חברה.

בידיה היא מחזיקה גביע שאין דומה לו בכל הסדרה. הוא גבוה ומעוטר, ידיותיו מעוצבות כדמויות קטנות בעלות כנפיים, ויש לו מכסה. היא לא שותה ממנו. היא מביטה בו, בכל תשומת הלב שלה, כמו שמביטים בילד ישן או במכתב שכבר נקרא פעמים רבות.

א. א. וייט תיאר אותה כ״יפה, בהירה, חולמנית״ וכ״מי שרואה חזיונות בגביע״. ואז הוסיף משפט שמשנה את כל התמונה:

אולם זהו רק אחד מפניה; היא רואה, אך גם פועלת, ופעילותה מזינה את חלומה.

היא לא שקועה בחלום בהקיץ. מה שהיא רואה בגביע, היא נושאת בחזרה אל העולם כמעשה.

גביע עם מכסה

אם מביטים בשאר קלפי הסדרה, הגביעים פתוחים. מרימים אותם, מושיטים אותם, מוזגים מהם, שופכים אותם, עורמים אותם, מפנים להם את הגב. הגביע שלה סגור. הקלף מאפשר לנו להתבונן בה מתבוננת, אבל אף פעם לא מראה מה יש בפנים.

יש שיעור שקט במכסה הזה. רוך אין פירושו להיות קערה פתוחה שכל דבר אפשר לשפוך לתוכה. הרגשות של המלכה עמוקים, והם גם מוחזקים. היא נתנה להם כלי יפה, והיא מחזיקה אותו בשתי ידיה.

קוראי טארוט רבים רואים בגביע הסגור סימן למה שפרטי, אינטואיטיבי, או עדיין לא מוכן להיאמר. זה מתאים לתמונה היטב. חלק ממה שאנחנו מרגישים נועד להיות משותף. וחלק נועד להישמר, להיבחן לאט, ולהיות מובן לפני שמבקשים ממישהו אחר להחזיק אותו.

להרגיש בלי לטבוע

כדאי לשים לב איפה עומד הכס. לא בתוך הים, וגם לא הרחק ממנו. על החוף. המלכה חיה ממש ליד הרגשות שלה וליד הרגשות של אחרים, קרוב מספיק כדי לשמוע את המים, אבל היא יושבת על קרקע מוצקה.

אפשר להעמיד אותה לרגע ליד הירח. שם, בלילה, יצור זוחל מתוך בריכה אפלה אל שביל שעובר בין שני מגדלים, ושום דבר אינו ודאי. הירח מראה רגשות שעולים כשאיננו רואים בבהירות. מלכת הגביעים מראה מישהי שהשלימה עם המים. היא מכירה את מצבי הרוח שלהם. היא לא צריכה להיכנס פנימה בכל פעם שמגיע גל.

למי שסופגים את מצבי הרוח של אחרים, זו התמונה ששווה לשמור. אפשר להישאר קרוב לצער של מישהו בלי להיכנס איתו לים. ולמעשה, בדרך כלל אפשר לעזור יותר מן החוף.

להקשיב זה לא לקרוא מחשבות

רווח הרעיון שמלכת הגביעים פשוט יודעת מה אחרים מרגישים. זה רעיון יפה, וגם מסוכן. שום קלף ושום אדם לא יכולים לראות לתוך לב אחר בוודאות. מה שנראה כמו עצב יכול להיות עייפות. מה שמרגיש כמו קרירות יכול להיות ביישנות, או יום רע שאין לו שום קשר אלינו.

כדאי להביט שוב בתמונה. היא לא בוהה בפנים של מישהו אחר ומחליטה מה הוא מרגיש. היא נותנת את תשומת הלב שלה לגביע שלפניה. אמפתיה אמיתית נראית לא פעם כך: סבלנית, סקרנית, לא ממהרת להסיק. היא שמה לב, ואז שואלת. היא אומרת ״נראה שקט אצלך היום, מה שלומך?״, ואז באמת מחכה לתשובה.

ברשימת המשמעויות הישרות שוייט נתן לקלף מופיעים ״תבונה אוהבת, ומכאן מתנת החזון״. כדאי לשים לב לסדר. החזון נובע מן התבונה האוהבת, ולא להפך. האכפתיות באה קודם. ההבנה צומחת ממנה, מעט בכל פעם, ונשארת פתוחה לתיקון. המסה שלנו על שני גביעים ועל מפגש אמיתי ממשיכה את המחשבה הזאת מהצד של מי שמקשיבים לו.

אכפתיות שכוללת גם אותנו

המלכה מטפלת בגביע שלה. זו כל הסצנה. לפני כל דבר אחר, מישהי מעניקה לעולם הפנימי שלה תשומת לב זהירה, בלי למהר.

אנשים שיודעים להיות רכים הם לא פעם האחרונים לקבל רוך, אפילו מעצמם. הם מבחינים מיד כשמישהו קרוב מתקשה, ומפספסים שהם עצמם לא ישנו טוב כבר שבוע. אם זה נשמע מוכר, הקלף מציע תפנית פשוטה: אותו מבט, מופנה חזרה הביתה. עוד קלפים ושאלות ברוח הזאת יש בטארוט ואהבה עצמית, והקיסרית והדאגה לעצמנו בוחנת את אותה שאלה משדה שטוף שמש יותר.

כמה דברים לנסות השבוע

להניח את זה בפתח. אחרי שיחה כבדה, לעשות פעולה גופנית קטנה אחת שמסמנת את סופה: לשטוף ידיים לאט, לצאת החוצה לדקה, להחליף חולצה. זו דרך להחזיר את מה שמעולם לא היה שלנו לשמור, ובו בזמן להמשיך לדאוג לאדם עצמו.

לשאול לפני שמניחים. פעם אחת השבוע, כשמרגישים משהו אצל מישהו, לומר מה ששמנו לב אליו ולשאול על כך, במקום להחליט מה זה אומר. ואז לתת לתשובה להיות התשובה, גם אם היא לא זו שציפינו לה.

להביט בגביע שלנו. בסוף אחד הימים, לשבת שתי דקות בשקט ולשאול את עצמנו מה שלומנו, כמו ששואלים חבר טוב. לא צריך לתקן שום דבר שמוצאים. עצם ההתבוננות היא כבר סוג של אכפתיות.

על החוף

מלכת הגביעים לא מבקשת שנרגיש פחות. היא מראה דרך להרגיש שמשאירה קרקע מוצקה מתחת לרגליים: קרבה למים, קשב, ואחיזה במה שיקר בשתי הידיים.

אפשר לאהוב את הים, ועדיין להשאיר את הרגליים על החוף.

אפשר לקרוא את המשמעות המלאה של מלכת הגביעים.