השמש והשמחות הקטנות

אחרי תקופה ארוכה וקשה, שמחה יכולה להיראות כמעט חשודה. באחר הצהריים הראשון שבו צוחקים שוב באמת, או שמים לב לאור שנופל על הרחוב ושמחים פתאום להיות בחוץ, קול קטן שואל לפעמים: מותר לי? שום דבר עוד לא תוקן. האובדן הוא עדיין אובדן. הדאגה לא הלכה לשום מקום. להרגיש טוב באמצע כל זה יכול להיראות לא נכון, אפילו קל דעת.

התשובה של הטארוט היא תמונה של ילד על סוס, צוחק באור השמש.

מה מופיע בקלף

בעיצוב של ריידר-וייט-סמית' משנת 1909, שמש עצומה בעלת פנים שלוות ממלאת את חלקו העליון של הקלף, וקרניה ישרות וגליות לסירוגין. מתחתיה רוכב ילד עירום על סוס לבן, בלי אוכף ובלי מושכות, זרועותיו פרושות לרווחה, ומאחת מידיו מתנופף דגל אדום וארוך. מאחוריהם עומדת חומת אבן אפורה, ומעליה מתנשאות חמניות גבוהות, שפניהן אינן נשואות אל השמים אלא פונות החוצה, אל הילד.

כמעט כל מה שבקלף מדבר על חופש. בלי אוכף. בלי בגדים. בלי רסן. הילד לא מכוון את הדרך. איש לא דוחק בסוס. הם פשוט נמצאים יחד באור.

לצאת מן הגן המוקף חומה

בספרו על החפיסה הקדיש א. א. וייט לסצנה הזאת משפט יפה. הוא כתב על אור קדוש ההולך לפני "התהלוכה האינסופית של האנושות, היוצאת מן הגן המוקף חומה של חיי החושים וממשיכה במסע הביתה."

כדאי להתבונן בתמונה עם המשפט הזה בראש. החומה נמצאת מאחורי הילד. החמניות צומחות מעברה השני. הילד רכב החוצה מן המקום הסגור, הזהיר והמוגן, אל המרחב הפתוח.

תקופות קשות בונות חומות, ולא פעם מסיבות טובות. אנחנו מגנים על עצמנו. נשארים קרוב למה שבטוח. מפסיקים לצפות להרבה. השמש לא מבקשת ממך להרוס את החומה. היא רק מציעה שבשלב כלשהו, אולי ולו לאחר־צהריים אחד, אפשר לרכוב אל מעבר לה, ושהאור שבצד השני אמיתי.

אור ישיר

השמש באה מיד אחרי הירח בארקנה הגדולה, והמילים שבחר וייט לתאר אותה מהדהדות את תיאורו של הקלף שלפניה. הירח נותן אור מוחזר: הצורות מטושטשות, הפחדים גדלים, קשה לראות את השביל. השמש, כך כתב, היא "האור הישיר, כניגודו של האור המוחזר".

כך נחווית שמחה לעתים קרובות אחרי תקופה של דאגה: לא שינוי בנסיבות, אלא שינוי באור. אותו רחוב, אותם חיים, נראים לרגע בבהירות ולא מבעד לדמדומים של החרדה. שום דבר בחוץ לא צריך להשתנות כדי שהרגע הזה יהיה אמיתי.

השמחה לא מחכה

אחד הדברים הקשים ביותר באבל ובקושי הוא האמונה שהאושר חייב לחכות עד שהכול ייפתר. קודם הבעיה נפתרת, ורק אחר כך מותר להרגיש טוב. אבל החיים כמעט אף פעם לא מתנהלים לפי הסדר הזה, וגם הקלף לא. הילד שבתמונה לא חוגג פרויקט שהושלם או בעיה שנפתרה. הילד פשוט שמח, בחוץ, בשמש, ממש עכשיו.

שמחות קטנות בזמנים קשים אינן בגידה בזמנים הקשים. הן חלק מהדרך שבה אנשים עוברים אותם. לצחוק מבדיחה של מישהו קרוב שבוע אחרי הלוויה, ליהנות מארוחה באמצע חודש קשה, להרגיש את חום השמש ביום של חדשות רעות: אף אחד מאלה לא אומר שהדבר הקשה לא חשוב. הם אומרים שאנחנו עדיין כאן, ועדיין מסוגלים לקבל משהו טוב.

כשהשמחה לא מגיעה

לפעמים השמש נשארת מאחורי החומה זמן רב. אם עוברים שבועות ושום דבר לא מביא שום הנאה, אם הכול שטוח וכבד, זה יכול להיות סימן לדיכאון ולא לעצב רגיל, וכדאי לדבר על כך עם רופא או רופאה. אין זה כישלון בהכרת תודה או במאמץ. ואם המצב הגיע עד כדי רצון לא להיות כאן, חשוב לפנות למישהו עוד היום: אפשר להתקשר לער״ן, עזרה ראשונה נפשית, בטלפון 1201, ובמצב של סכנה מיידית יש להתקשר למד״א בטלפון 101 או למשטרה בטלפון 100. דף הבטיחות יכול לעזור למצוא קו סיוע גם במדינות אחרות.

חמניות

החמניות שבקלף אינן מביטות אל השמש. הן פונות אל הילד: אל החיים, ולא רק אל האור. זו חוכמה קטנה ויומיומית, והיא לא דורשת שום דבר מאולץ, רק פנייה אל מה שחם וחי.

ייתכן שזה כל מה שהשמש מבקשת, בכל יום שהוא. לא אושר, לא הכרת תודה, לא תחושה שהכול בסדר. רק לאפשר לעצמך, כשמגיע קצת אור, לפנות אליו.

אפשר לקרוא את המשמעות המלאה של השמש. ולמי שרוצה חברה בדרך אל האור, המסה שלנו על שלושה גביעים והחברות היא המשך טוב לקריאה.