הנזיר, הבדידות וההתבודדות

יש שני סוגים של לבד, ומבחוץ הם יכולים להיראות בדיוק אותו דבר. האחד הוא חדר שבחרנו בו: ערב שקט, הליכה ארוכה, סוף שבוע בלי תוכניות שחיכינו לו כל החודש. השני הוא חדר שלא בחרנו בו: הערב שבו אף אחד לא מתקשר, ההליכה שיוצאים אליה כי אין עם מי ללכת, סוף השבוע שנמתח ריק ומעורר את השאלה אם מישהו בכלל חושב עלינו.

הראשון הוא התבודדות. השני הוא בדידות. בטארוט יש קלף אחד לשניהם, וכדאי להתבונן בו מקרוב.

דמות על ההר

בציור של פמלה קולמן סמית משנת 1909, הנזיר עומד לבדו על פסגה מושלגת, עטוף בגלימה אפורה וארוכה. ביד אחת הוא נשען על מטה גבוה. ביד השנייה הוא מרים פנס, ובתוך הפנס זורח כוכב משושה. ראשו מורכן. הוא לא הולך לשום מקום מסוים. הוא פשוט עומד במקום הגבוה והקר, ומחזיק אור.

במבט ראשון זו אחת התמונות הבודדות ביותר בחפיסה. אין אף אחד אחר על ההר. אין בית, אין אש, אין דרך. אפילו הצבע נראה כאילו התרוקן מן העולם שסביבו.

בשביל מה הפנס

א. א. וייט, שכתב את הספר הנלווה לחפיסה, לא הכחיש שהנזיר הולך בדרך בודדה. אבל הוא דחה קריאה אוקולטית אחת של הקלף, הרעיון של אליפס לוי שהבידוד הוא סוג של הגנה עצמית, וכינה אותה "קלת דעת". לדבריו, הקלף עוסק בהשגה. מבחינתו עיקר הקלף הוא הפנס, ובמיוחד העובדה שהנזיר מחזיק אותו גבוה:

ואז, בשורה קצרה אחת, הוא אומר מה פשר המשואה: שגם אחרים יכולים להגיע לגובה שאליו הוא הגיע.

דרך אחת לקרוא את השורה הזאת: אור שמורם על הר אינו רק בשביל מי שמחזיק אותו. מי שמחזיק אותו כבר יודע היכן הוא עומד. האור נועד למישהו שנמצא נמוך יותר במדרון, שעדיין מטפס בחושך, ויכול להרים את המבט ולראות שהשביל מוביל לאנשהו, ושמישהו כבר הגיע עד כאן.

כשהחדר לא נבחר

כשהבדידות נוכחת עכשיו בחיים, הנזיר עלול להיראות כקלף אכזרי. כאילו הוא אומר: זה מה שנפל בחלקך, ההר והקור. אבל זה לא מה שהוא אומר.

מה שהתמונה מראה הוא מישהו לבד, שבשקט הוא גם מחובר: מחזיק אור בשביל אחרים, וכמעט בוודאות הגיע במעלה ההר בזכות האורות של מי שטיפסו לפניו. רובנו, גם בתקופות הבודדות ביותר, עומדים איפשהו על שביל שאנשים אחרים כבר הלכו בו. אנשים אחרים כבר עברו את הערב הריק ואת הטלפון השותק. אנשים אחרים עברו לעיר שלא הכירו בה איש, האריכו ימים אחרי חבריהם, או יצאו מפרידה אל בית שפתאום היה גדול מדי. הפנסים שלהם נמצאים שם, בספרים ובשירים, ובאנשים שסביבנו שכבר עברו את זה.

ולפעמים, כשיש לזה כוח, הדרך החוצה מהבדידות היא לא לחכות שמישהו יטפס אלינו, אלא להרים אור קטן משלנו: לשלוח הודעה בלי לחכות שיכתבו קודם, להירשם לחוג, לשבת בבית הקפה במקום בבית. אין צורך בחוכמה או בשלמות כדי לעשות את זה. הנזיר לא נראה כמו מנצח. הוא פשוט מרים את הפנס.

אם הבדידות כבר נעשתה בלתי נסבלת, אפשר לדלג ישר אל עזרה שזמינה עכשיו.

כשהחדר נבחר

כשההתבודדות אהובה ומבוקשת, הנזיר הוא קלף ידידותי, ושווה להגן עליו. תרבות שרואה בלבד בעיה שצריך לפתור יכולה לגרום לרצון בשקט להיראות כמו משהו מוזר. הקלף אומר אחרת. יש דברים שאפשר למצוא רק בשתיקה ובמרחק: מה באמת חושבים, מה באמת רוצים, תחושה של קווי המתאר של עצמנו, שמיטשטשים כשנמצאים כל הזמן בין אנשים.

בקלף יש גם אזהרה שקטה אחת. התבודדות שמפסיקה להרים את המבט, שכבר לא מושיטה את האור שלה לאף אחד, יכולה להפוך לאט לאט לבידוד, בלי ששמים לב. השאלה ששווה לשאול, מדי פעם, היא פשוטה: בשביל מי הפנס שלי?

שאלות להר

כשהבדידות נעשית כבדה מדי

בדידות היא דבר נפוץ, והיא גם כאב אמיתי. אם היא נמשכת כבר הרבה זמן, אם היא נעשתה מעין הוכחה לכך שאין לך חשיבות, או אם היא מגיעה עם מחשבות על כך שלא רוצים להיות כאן, בבקשה לפנות למישהו, אפילו לאדם זר בקו סיוע. בער״ן, עזרה ראשונה נפשית, עונים בטלפון 1201. במצב של סכנה מיידית, חשוב להתקשר עכשיו למד״א בטלפון 101 או למשטרה בטלפון 100. בדף הבטיחות שלנו יש קווי סיוע בארצות רבות, וגם שיחה עם רופא או רופאה יכולה לעזור. מגיע לך לא להיות לבד על ההר, בכל נקודה בדרך למעלה.

האור מגיע למרחק כמה צעדים

עוד פרט אחד מהתמונה: האור של הפנס לא מגיע רחוק. הוא מאיר את השלג לרגלי הנזיר וקצת מהשביל סביבו, וזה הכול. זה מספיק כדי ללכת לאורו. בלילות רבים זה מספיק גם לנו: קצת אור, ומישהו, איפשהו, שיכול לראות שאנחנו כאן.

אפשר לקרוא את המשמעות המלאה של הנזיר, ואם היום כבד, לנסות את קלף ליום קשה.